לירון ברייר-דנציגר

  • הכוח שבשבר: מסעות אישיים של צמיחה

    למקורות ביביליוגרפים 

    לואיס הרמן, ג'  1994 . טראומה והחלמה. עברית: ע' זילבר. תל אביב: עם עובד.

    בית. בתים פרטיים, חצר, חדר מדרגות, תחנת אוטובוס, מסדרון בית ספר, גינת משחקים. כל אלה הם תצלומים של "זירות פשע פוטנציאליות". חלק מתערוכה שהצגתי ביולי 2015 בבית האמנים בתל אביב. תערוכה שסיכמה מסע אישי ואמנותי שערכתי במשך שנתיים וחצי. "חוסר עניין לציבור" הוא שמו של המסע. כמו שֵם העילה המשטרתית שניתנה לסגירת התיק לתלונה שהגשתי בגיל 12 על פגיעה מינית שחוויתי בילדותי. "חוסר עניין לציבור" הוא מסע שאני עורכת בארבע השנים האחרונות שהתחיל בעבודה על תערוכת התצלומים והמשיך, מאז הצגת התערוכה ועד היום, בהרצאות בכל הארץ בפני קהלים שונים ומגוונים. זכות הציבור לדעת: על פגיעה מינית בילדות ובילדים פגיעה מינית בילדים היא אחד מהדברים הקשים ביותר להבנה ולעיכול. מדובר בתופעה שכיחה מאוד ומושתקת עוד יותר. יותר מ 20%- מהילדים בנים ובנות נפגעים מינית בילדותם. 80% מהתוקפים הם אנשים שהקורבן הכיר. השם הזה, "חוסר עניין לציבור", מסמל עבורי הרבה. הוא מסמל את אוזלת היד של המשטרה, את ההסתרה ואת המערכת המשומנת שגורמת לנו, הנפגעות והנפגעים, להרגיש אשמות/ים. כשיצאתי לדרך שאלתי את עצמי: את מי מעניין שילדה בת שמונה הותקפה מינית? מיהם האנשים שנושא זה לא מעניין אותם? מה אלה ואלה חושבים? מה התפקיד והכוח של אותו "ציבור"? אלה חלק מהשאלות שבקשתי למצוא להן מענה בעזרת ערוץ התקשורת והדיאלוג האישי שלי עם העולם - הצילום, האמנות. הפרויקט "חוסר עניין לציבור" הפרויקט נועד להמחיש באמצעות צילום את העובדה שפגיעות מיניות בכלל ופגיעות מיניות בילדים ובילדות בפרט, מתרחשות בכל מקום, כל הזמן, בכל סביבה ובכל אוכלוסייה. זה לא קורה רק בסמטאות חשוכות או בפינות צדדיות. זה מתרחש כאן, לאור יום, לצִדנו, בתוכנו. זה קורה בשביל הציבורי שילדות וילדים הולכים בו אל בית הספר או אל חברים ובו הם חוזרים הביתה, זה קורה בחדרי מדרגות, בכיתה. התוקפים הם לרוב אנשים קרובים ומוּכרים.
    קרא עוד