אפרי ברט

  • מישל בוזגלו שם בדוי אבל סיפור אמִתי

    אחת בצהריים. תחילת חודש נובמבר ועדיין חם כמו באמצע הקיץ. אני נכנס לפגישה בתחנת המשטרה המקומית של אחד היישובים שבו פועלת התכנית שאני מנהל. תפקידה של התכנית הוא להשיב את עבודת הרחוב, כפעולה משלימה לשירותים הקיימים כיום לנוער ב"קצה הרצף" במשרדים השונים ובמועדונים. אני ומדריכי הרחוב, הפועלים ביישוב כבר יותר משנה, נכנסים למשרדו של מפקד התחנה. הוא מזמין אותנו פנימה, מבקש מהמזכירה שתזמין מיד גם את אבנר, מש"ק מודיעין נוער, ואת יעקב, עובד קשרי הקהילה הוותיק. יעקב עצמו גדל ביישוב, בעוני ובמצוקות, ובכל זאת הצליח – לא התלונן ולא תפס את עצמו כקורבן, אלא לקח את גורלו בידיו והפך לשוטר ידוע ומוערך. אז שאף אחד לא יספר לו סיפורים על הדרה וקיפוח. כולנו מתיישבים, מפקד התחנה לא מכבה את הסיגריה שבפיו ואנו פותחים את הפגישה. אני מסביר שמטרת הפגישה היא לבחון את האפשרות לשתף פעולה בין מדריכי הרחוב לשוטרי הנוער, כדי לסייע לנערים ונערות החיים בשולי החברה, שם אורבות להם סכנות שונות ורווחת התרבות העבריינית. כדי שלא נדבר "באוויר", אנו מחליטים לדבר על נער/ה מסוים/מת שדרכם נבחן את הסוגיה. מדריכת הרחוב מעלה את שמו של מישל בוזגלו – שם בדוי כמובן. מיד אני מבחין בפניהם של שלושת השוטרים, שברגע שהזכירה המדריכה את שמו של מישל, החליפו מבטים ביניהם תוך שהם זזים בכיסאותיהם. יעקב מיד מגיב ואומר: "מישל זאת לא דוגמה טובה!! זה מטומטם אחד, אין לו שום סיכוי... למה שלא תעבדו עם נוער ש'מתנדנד', כזה שיש סיכוי להצילו?" מישל בוזגלו
    קרא עוד
  • בראש אחר עבודת רחוב במרחבי החיים של בני נוער בקצה רצף הסיכון בחברה רב תרבותית

    "אני לא אוהבת מסגרות סגורות, בבית כל הזמן סגרו אותי. אני לא אוהבת מסגרות, אני בורחת מהמציאות הזאת כי קשה לי. אני לא בחרתי לחיות ככה, אני לא רציתי לחיות ככה. אני רואה את החברות שלי שחיות בסדר, שההורים שלהם בסדר, יש בי קנאה, אז אני מעדיפה לשכוח את כל זה, ופשוט לברוח, לברוח, לברוח" ד', בת 17.
    קרא עוד